וילפרד ביון וסמואל בקט: או הצצה אל חדר שבו פסיכואנליטיקאי מטפל ביוצר תיאטרון  

מאת: נטלי תורג'מן, דוקטורנטית בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה. 

המאמר מציג מקרה טיפולי, המפגש של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון עם מטופלו המחזאי סמואל בקט. ככזה, הוא מהווה מעין חיבור בין הגישה הפסיכואנליטית לבין היצירה התיאטרונית, יש בו להצביע הן על המשותף והן על השונה בעבודתם של שני האישים. תחילה מוצגת בקצרה התפיסה הפסיכואנליטית העכשווית לגבי הקשר בין מטפל למטופל ובה האזכור של ברמן (1997) לגבי התרומה של מפגשם של בקט וביון לנוף הפסיכואנליטי. לאחר מכן מוצגים עבודותיהם של בקט וביון בקצרה על מנת לתת רקע ראשוני. בליבו של המאמר ישנה קריאה חוזרת במאמרו של הפסיכואנליטיקאי בנט סיימון "The Imaginary Twins: The Case of Beckett and Bion" (1988), אשר דן בהרחבה במפגש של בקט וביון, בהשפעה שלהם זה על זה ובתמות משותפות לשני ההוגים.

הדיון העיוני ברעיונותיו של סיימון נתמך דרך הצגת יצירתה של האמנית מיכל היימן (בהקדמה), אשר עסקה גם היא במאמר זה. כמו כן, מובא מאמרה של דנה אמיר (2010) כדוגמה לקריאה פסיכואנליטית ליצירתו של בקט, במחזה "מחכים לגודו". המאמר מעלה גם לבסוף את האפשרות לנקודת דמיון נוספת דרך הצגת הרעיון החזותי-דימויי של מְכַל, שבא לידי ביטוי הן בכמה ממחזותיו של בקט, (למשל בסופמשחק), והן במשנתו הפסיכואנליטית של ביון.

בסוף המאמר מוצגת בקצרה דיאדה טיפולית שנייה - של היינץ קוהוט (מייסד פסיכולוגית העצמי) ומטופלו המחזאי הנודע יוג'ין אוניל. סוף שהוא גם פתח לבחינה חדשה במאמר נוסף. 

מילות מפתח: וילפרד, ר. ביון, סמואל בקט, בנט סימון, תיאטרון, פסיכואנליזה. 

לפניות בנוגע למאמר זה: נטלי תורג'מן,  דוא"ל: tnatalyt@gmail.com


השפעתו התרפויטית של תיאטרון הפלייבק על העוסקים בו על פי תפיסתם של שחקני פלייבק

מאת: מאיה אופנר, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך, מכללת תל חי, סטודנטית בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה.

תבנית הפעילות של תיאטרון הפלייבק שאולה משיטת הפסיכודרמה, כשבשניהם מתקיים מפגש של קבוצת אנשים הלוקחים חלק באירוע דרמטי שהם עצמם יוצרים. אירועי תיאטרון הפלייבק מתקיימים לרוב כמופעים אומנותיים חד פעמיים של תיאטרון אימפרוביזציה, כאשר המטרה המרכזית היא לבדר ולהנעים מפגש אקראי של אנשים זרים באמצעות התנסות של קרבה אינטימית, תמיכה הדדית וערך תרפויטי אפשרי.

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבדוק ולבחון את השפעתו התרפויטית של תיאטרון הפלייבק על העוסקים בו, על פי תפיסתם של שחקני הפלייבק. לצורך כך, נעשה שימוש במערך מחקר איכותני, אשר כלל ראיון פתוח (חצי מובנה) עם ארבעה שחקני פלייבק מנוסים בתחום. השחקנים נשאלו אודות התהליכים הרגשיים אשר עברו באופן אישי במהלך התנסותם בתיאטרון הפלייבק. כמו כן, הראיון כלל שאלות אודות תפיסותיהם של השחקנים את השפעתו התרפויטית של תיאטרון הפלייבק על קהל המשתתפים בו.

תוצאות המחקר הצביעו על כך שישנו ערך תרפויטי רב ומגוון עבור העוסקים בתיאטרון הפלייבק. עיקרו של אותו ערך תרפויטי סובב סביב תחושת ההקלה הרגשית, השחרור והקתרזיס המתלווה לאירוע תיאטרוני זה. כמו כן, נראה כי הפלייבק נמצא מתאים לשימוש ככלי לפתרון בעיות חברתיות בקרב קהילות מסוימות.

מילות מפתח: תיאטרון פלייבק, אפקט תרפויטי, שחקני פלייבק, פסיכודרמה, קתרזיס, הזדהות.

לפניות בנוגע למאמר זה: מאיה אופנר, דוא"ל: mayaenator@gmail.com

עבודה קבוצתית בטיפול באמנות: קבוצה סגורה לעומת קבוצה פתוחה 

מאת: זיוה בראל-שושני ורבקה קורקוס-סטרוגו, בוגרות תואר שני (M.A) בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה.  

מטרת מחקר ראשוני זה הייתה להבין, להגדיר, ולהבחין בין טיפול קבוצתי באמנות כאשר הקבוצה סגורה לעומת הקבוצה פתוחה. בקבוצה הסגורה המשתתפים קבועים וידועים מראש ומבנה המפגש קבוע. לעומת זאת, בקבוצה הפתוחה המשתתפים אינם קבועים והפעילות היא חופשית. על מנת להבין את ההבדלים המהותיים בין הטיפול הקבוצתי המובנה לבין הטיפול הקבוצתי הפתוח, בוצעו ראיונות בסגנון פתוח, לארבעה מטפלים באומנות בעלי ניסיון בטיפול קבוצתי. מתוך הראיונות מאד בלט שמדובר בתחום אפור ורבות הגישות כמספר המטפלים. על כן, במאמר זה בוצע חתך מלאכותי המציג את מקרי הקיצון, על מנת ליצור הבחנה בין הקבוצה הסגורה לקבוצה הפתוחה. 

מילות מפתח: קבוצה סגורה, קבוצה מובנית, קבוצה פתוחה, סטודיו פתוח 

לפניות בנוגע למאמר זה: זיוה בראל,  דוא"ל, zivabarel@gmail.com  

ממִספר למְספר וממְספר למִספר - תהליך הבניית הזהות האישית של ניצולי שואה שהשתתפו בפרויקט 'תיאטרון עדות'

מאת: מירי פלג, MA דרמה-תרפיסטית, בית הספר לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה;  ד"ר דני יניב, מרצה בבית הספר לטיפול באמנויות, אוניברסיטת חיפה;  פרופ' רחל לב-ויזל, ראש בית הספר לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה

מאמר זה מציג מחקר שביקש לבחון את חוויתם של ניצולי שואה שהיו ילדים בתקופת השואה החיים בישראל והמעלים את סיפור הישרדותם במסגרת פרויקט "תיאטרון עדות". ממצאי המחקר מדגישים את חוויות השואה כמרכיב מרכזי ומשמעותי בזהותם של הניצולים שהביאה לכינונה של זהות קולקטיבית של יהודי נרדף. עם עליתם לארץ, זהותם הקולקטיבית כ'ניצולי שואה', המקושרת עם יהודי גלותי חלש וחולה, הותירה אותם עם רגשות של בושה ונחיתות, שהקשו על כינונה של זהות אישית. ואולם, תפקיד המְספר בתיאטרון עדות מסייע לניצולים להבנות מחדש את זהותם האישית ולמצוא בה תפקיד חיובי, אישי וייחודי. זהו מעבר מזהות קולקטיבית לזהות אישית, מעבר ממִספר למְספר.

בעקבות כך, עולה המסקנה כי הבנייה מחדש של הזהות האישית יכולה להתרחש על ידי לקיחת תפקיד חיובי ומעצים בתוך הקשר של יחסים עם זולת שמקשיב הקשבה מלאה, אמפאטית ונטולת שיפוטיות. בכך תומך מחקר זה בתיאוריה של מורנו (1953) ושל הרמן (2008) כי החלמה מתנהלת בתוך הקשר של יחסים, ואפשר לשקם את ה'עצמי' שהתנפץ בעקבות הטראומה רק בדרך שבה נבנה בראשית דרכו - בקשר עם הזולת.

מילות מפתח: ניצולי שואה, טראומה, תיאטרון עדות, זהות אישית, זהות קולקטיבית

לפניות בנוגע למאמר זה: מירי פלג,  דוא"ל: mpeleg2@univ.haifa.ac.il

מבחן ציור דמות (DAP) בקרב אנשים בעלי פיגור שכלי: בחינת אינדיקאטורים מתאימים לאבחון  

מאת: נורית תדמור, נועה שאו, הדס שלמה ודפנה לביא, סטודנטיות בביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות, אוניברסיטת חיפה.  

הגדרתו העכשווית של פיגור שכלי נשענת על הגישה הרב-ממדית, המאגדת בתוכה את שלושת מימדיה העיקריים של האבחנה; מגבלות בתפקוד האינטלקטואלי, ההסתגלותי והחברתי. הרחבה של הגדרה זו, מתייחסת לחוסר ההתאמה בין גילו המנטאלי וגילו הכרונולוגי של האדם. בשל הקושי הכרוך באבחון הכולל את כל הקריטריונים הללו, עולה הצורך בכלי אבחוני זמין ופשוט. מטרתו של מחקר זה, הייתה לבחון את התאמתו של כלי "ציור מבחן דמות אנוש" (DAP), לצורך אבחון של פיגור שכלי. במחקר השתתפו 11 אנשים עם פיגור שכלי קל-בינוני, ו-11 אנשים ללא פיגור. הנבדקים התבקשו לצייר דמות אנוש, בהתאם להנחיה האופיינית למבחן מחובר. הממצאים תמכו בהשערה כי האינדיקטורים "עיניים" ו"פרישת ידיים", המייצגים אינטראקציה חברתית, יתבטאו באופן שונה בין שתי הקבוצות. ביחס להשערת המחקר השנייה, לא נמצאו הבדלים בשניים מהאינדיקטורים המייצגים יכולות אינטלקטואליות, ביניהם "ראש גדול" ו"קו מתאר ראש", אולם באינדיקטור "צוואר" כן נמצא הבדל בין קבוצת המחקר לקבוצת ההשוואה. כמו כן, הממצאים תמכו בהשערה כי גיל ההתפתחות הגרפית בקבוצת המחקר יהיה נמוך בהשוואה לקבוצת ההשוואה. הממצאים תומכים בהנחה כי מבחן DAP עשוי לסייע בידי מאבחנים לצורך אבחון של פיגור שכלי. 

מילות מפתח: גישות אבחון בתרפיה באמנות; כלי אבחון מבוססי אמנות; מבחן מחובר; מבחן ציור דמות אנוש; פיגור שכלי. 

לפניות בנוגע למאמר זה: נורית תדמור, דוא"ל: ntadmor@campus.haifa.ac.il


  • pracdemia final 4
  • kitcat final 4
  • lab final 4
  • catrc final 4